<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית ששי שער שני</h1>
<h2>דף קה.</h2>
מים ראשונים צריכין נגוב וכל מי שנטל ידיו ואוכל עד שלא נגב ידיו, כאוכל לחם טמא. אבל מים אחרונים אינן צריכין נגוב.
<h2>דף קו.</h2>
חמי טבריא בין חמין בין צונן, אם נטל מהם בכלי פסולין, שאין הבהמה שותה מהן. ואם בקרקע ויש בהם ארבעים סאה, מותרין, אם כל גופו טובל בהן כל שכן ידיו. פסק מהם בבריכה ואין בבריכה ארבעים סאה, אע"פ שהן מחוברין למעין פסולין גזרה שמא יטול מהם בכלי. המים שלפני הנפחים אע"פ שלא נשתנו מראיהן, פסולין, בידוע שנעשית בהם מלאכה, ואת שלפני הספרים אם לא נשתנו מראיהן כשרים, איפשר שלא נעשית בהם מלאכה. כל המימות שהם בספק אם נעשית בהם מלאכה אם לאו כשרים, וכולן כשרים למים אחרונים, בזמן שהן צונן שכולן מעבירין את הזוהמא. חמי האור אע"פ שהם חמין ביותר עד שהיד נכוית בהן, נוטלין מהם למים ראשונים, אבל מים אחרונים אינן ניטלין [אלא בצונן], לפי שהמים החמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא, בד"א בשהיו חמין ביותר עד שהיד נכוית בהן אבל אם אין היד נכוית בהן, נוטלין [בהן] אפילו למים אחרונים.
<h2>דף קז.</h2>
מים ראשונים צריך להיות שופך מקצתן על הידים ומפסיק, מפני שהמים הראשונים של מים ראשונים טמאים שנטמאו מחמת הידים, ואחר כך שופך פעם שניה מותר הרביעית על הידים, כדי לטהר המים הראשונים שעל הידים. ויש אומרים שאם רצה לצוק כל הרביעית בפעם אחת על הידים ועד מקום הפרק שהוא צריך ליטול, עושה ואינו נמנע. ולא אמרו להפסיק אלא בשלא נטל תחלה אלא עד חצי הפרק, ולפיכך אם בא עכשיו ליטול החצי הנשאר מפסיק בנגוב, כדי שלא יחזרו המים שעל החצי שיטול עכשיו, ויטמאו את המים שעל החצי הראשון, ואם כדברי זה אינו כהלכה, שהנוטל ידיו לחצאין כל יד ויד לחצאין, ידיו טמאות כמות שהיו.
כמה שיעור המים ראשונים שהוא נוטל ידיו בהן, רביעית לוג, שהוא שיעור ביצה וחצי ביצה. פעמים ששנים נוטלין מרביעית כיצד, היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ליטול ואחד יוצק על ידיו, ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו, וקלוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו, ידי שניהן טהורות, אע"פ שפחת שיעור [הרביעית] כשהן מגיעין לידיו של שני, ידיו טהורות מפני שהן באין משירי טהרה. ויש מתירין אפילו בשנוטלין זה אחר זה, הואיל ובשעה שהתחיל הראשון ליטול מהן היה בהן רביעית, אף לשני זה עולין מפני שבאו משירי טהרה כמו שאמרנו. והראשון כדעת רבותי נוחי נפש. היה בכלי חצי לוג נוטלין ממנו על ענין זה, אפילו שלשה ואפילו ארבעה. היה שם לוג שלם נוטלין מהם אפילו מאה. בד"א למים ראשונים אבל אחרונים לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא רוחץ עד שיעביר זוהמא מידיו בין שהיו המים מרובים בין שהיו מועטים. רביעית שאמרו בין שנוטל [ידו אחת בין שנוטל] שתי ידיו, בין ידיו של גדול בין ידיו של קטן. נטלו שני בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת, הרי אלו נדונין כשני בני אדם, ולפיכך אם נטל זה ידו אחת וזה ידו אחת, ואחר כך חזר השני ונטל ידו השניה, הרי אלו כשלשה בני אדם, ולפיכך אם היה בכלי חצי לוג ידיו טהורות, ואם לאו אין ידו השניה טהורה שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יתר משני בני אדם.
היין כשר לנטילת [ידים] בין שנתן לתוכו מים בין שלא נתן לתוכו מים, אלא שאסור לעשות כן לכתחלה שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעלוי עד שקובע ברכה לעצמו לברך עליו בורא פרי הגפן.
מים ראשונים נפסלים בשלשה דברים, בשנוי מראה, ובמלאכה ובשאינם ראויים לשתית בהמה. שנוי מראה כיצד, נפל לתוכן דיו או קומוס [או] קנקנתום וכיוצא בזה, ושנו [את] מראיהן פסולין. נעשית בהן מלאכה כיצד, הדיח בהן את הכלים אם כלים ישנים הם אע"פ שלא נשתנו מראיהן, פסולין, הדיח בהם כלים חדשים מודחים, כשרים, וכן אם שרה פתו בהן, וכן הנחתום שהטביל בהן ככרותיו הרי אלו פסולין. אבל הנחתום שנטל מים בחפניו מן הספל ונתן על גבי ככרות, כל המים שבספל כשרים, שלא נעשית מלאכה באותן שבספל אלא באותן שנטל בחפניו וקטף בהן את הככרות. בד"א בשלא נשתנו מראיהן, אבל אם נשתנו מראיהן מחמת חפינת ידיו, אף שבספל פסולין שהמים נפסלים בשנוי מראה כמו שבארנו. נפסלו משתית הבהמה כיצד, מים מלוחים או סרוחים או מרים הרי אלו פסולין. בד"א בכלים, אבל בקרקע [אם] יש בהם ארבעים סאה כשרים, שהרי הוא טובל בהן [כל] גופו, ואם לטבילה החמורה [כשרין] כל שכן לידיו. מים שנתערב בהן טיט, אם נעכרו עד שאין הפרה שוחה ושותה מהם, פסולין אפילו בקרקע, בין בטבילה בין לנטילה, ואם הפרה שוחה ושותה מהם כשרין.
כל שלא נטל ידיו אע"פ שכרך ידיו במפה אסור לאכול, חוששין שמא יגע בידיו בפת, שלא התירו לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה, שהם זריזין וחזקה נשמרים הן מליגע. מי שהיו אחרים מאכילין אותו אע"פ שהוא אינו נוגע אלא שאחרים נותנין פרוסה לתוך פיו, צריך נטילת ידים. אבל המאכיל אינו צריך נטילת ידים.
